תשע שנים עברו מאז איבדה זהבה שמואלי את בנה אייל ז"ל, שנפטר בגיל 27 מדום לב. המרתוניסטית הראשונה של ישראל מתחברת לזיכרונות דרך הריצה ("סוג של פגישה איתו"), מתמודדת עם הקשיים ביום המרוץ על שמו ("הוא לא היה רוצה כזאת הנצחה") ובעיקר מחנכת דורות על דורות של רצים חדשים
מרוץ אייל הוא עוף נדיר יחסית בנוף המרוצים הישראלי. לא רק המרחק הוא שמבדיל אותו מאחרים (15 ק"מ לעומת עשרה ברוב המרוצים), אלא גם המארגנת שלו – זהבה שמואלי. בשבת הקרובה (20.11, החל מ-8:00), זאת השנה התשיעית, ייערך ברמת השרון מרוץ אייל על שם בנה של שמואלי, אייל ז"ל שנפטר בגיל 27 מדום לב בעת בילוי לילי.
התקופה העמוסה של ההכנות למרוץ היא גם התקופה הקשה והמרגשת ביותר עבור זהבה, שמתמודדת בד ובד עם העומס המקצועי והרגשות הגואים. בראיון ל-ynet מדברת מי שייצגה את ישראל באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 על הזיכרונות שנותרו לה מבנה, משמעות הריצה עבורה והמשפחה הקטנה שאימצה – מועדון רצי רמה"ש.
מהי ריצה עבורך?
"זאת מילה שהיא עולם ומלואו, זה סוג של יוגה למוח".
יש הבדל בין יום בו רצת בבוקר לבין יום בו לא הספקת?
"זה יום מעצבן, יום שלא זורם ולא עובד טוב. משהו חסר. בעיקרון אני טיפוס של ערב, אבל למדתי לרוץ בבוקר כי זה מסדר את כל היום".
ההתייחסות שלך לריצה השתנתה עם החיים?
"אם בתחילת דרכי הייתי מאוד תחרותית ושאפתי להגיע לרמות אולימפיות, היום אני חושבת על הציבור שאני מאמנת ולכל אחד יש את האולימפיאדה שלו. אדם שמסיים חמישה ק"מ זה עולם ומלואו עבורו. מי שרץ זה נותן לו הרבה אושר".
מה נותנת הריצה למרחקים ארוכים?
"היא ממתנת את הנושא של המתח, מסדרת לאדם את כל היום. הכל נכנס לקנה מידה יותר סובלני, הרצים הם אנשים מאוד סובלניים. זה עוזר לאנשים גם בחיי הזוגיות, קיבלתי הרבה פידבקים מנשים של רצים 'בעלי מוכן לעזור, הוא חוזר מאושר'".
בעצם את יועצת זוגיות
שמואלי צוחקת. "נוצרו הרבה זוגות במועדון, זה טבעי כי השפה פה משותפת. בסופו של דבר נוצר פה חיבור אמיתי".
כיצד את מצליחה להתחבר לכל אחד ואחד שמגיע הנה?
"בשביל לרוץ אפשר סתם להוציא מתכון מהאינטרנט, אבל אנשים מחפשים משהו מעבר – את המגע האישי. אני משתדלת ללוות את הרצים בכל התהליך, למדתי להכיר את הפנים של האנשים ולזהות מתי הם עצובים או טרודים. זה הסיפוק שלי, לראות אותם שמחים".
איזה תפקיד תפסה הקבוצה?
"אנשים חיים את הקבוצה, זה הפך ליומיומי. זאת המשפחה השנייה שלי. אני יכולה לגעור במישהו ולצעוק עליו, אבל אני גם צוחקת איתם. הם באים להתייעץ איתי, גם בפן האישי. יש לי את האינטואציה לזהות למה כל אחד מהם מתחבר".
מה החלק שלך בהתפתחות טרנד הריצה בארץ?
"קודם כל אני משתדלת להנחיל את האהבה לספורט, מעבר לתחרותיות צריך לעשות את זה מהנאה. אנשים ממשיכים לרוץ בשביל עצמם גם לאחר שעזבו את הקבוצה. הם מורעלים".
כמה חשוב לך שאנשים יכירו את הסיפור שמאחורי המרוץ, זה של אייל?
"מי שהכיר את אייל יודע שהוא היה בחור ענו, צנוע. הוא לא היה רוצה סוג כזה של הנצחה – מרוצים על שמו. זה חלק שקשה לי באופן אישי, אבל מצד שני מה שקורה ביום הזה ובקבוצה נותן לי הרבה כוח. אני בדרך כלל לא מספרת את הסיפור, אבל זה סוג של הנצחה שעושה לנו טוב – נותנת לנו אנרגיה. בחרנו בהנצחה בועטת וחיה".
קשה לך ביום המרוץ, בתפקיד המארגנת?
"באינטנסיביות של כל היום אני לא עוצרת, כי זה קשה לי. כשאני לבד יש לי נפילות. הרבה פעמים עולות לי שאלות כמו 'למה הוא לא פה?'. עוד לא מתחבר לי שהוא לא פה, זה לא קל. כל אחד במשפחה מתמודד עם זה אחרת. בעלי רץ במרוץ, הבת רצה וגם אחותי מגיעה מלונדון ורצה. יש לי בן שלא רץ".
לך יש בן שלא רץ?
צוחקת. "זה קשה, אבל הוא מחובר בדרכים אחרות. אייל היה רץ, הוא רץ מרתון כי רצה לראות איך זה לרוץ מרחק כזה, כמוני. הוא סיים אותו ב-3:07 שעות. הוא אהב את הריצה.
"יצא לנו הרבה לרוץ ביחד, זה סוג של פגישה איתו. אין יותר כיף מלרוץ עם הבן שלך, לדבר איתו. אלו הזיכרונות הטובים שנשארו לי, לכן אני מאמצת את המסלול בשדות. זה חלק שמחבר אותי. אלו דברים שלא מדברים עליהם, אני לא יודע איך אני מדברת עליהם היום".
"הרבה דברים קשים לי, כמו לקרוא לחבר'ה בקבוצה אייל. אני קוראת להם בשם משפחה והם מבינים. זה ישר מצטלב לי. בשבעה באו לנחם אותנו ודודו דותן ז"ל כתב לי 'תתנחמי בעשייה', אז לא התייחסתי. זה מסר נכון למישהו שמאבד משהו גדול, אפשר להתחבר לזה בקלות וזה נותן הרבה. אי אפשר להתקע למטה בבור הזה ולהגיד 'זהו', אלא לבחור בצד השני של החיים".
